ארץ ה', מתוקה ותובעת
" טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד " כי " חָפֵץ בָּנוּ ה' " (במדבר, יד,ז) השבוע הייתי במילואים. חמישה ימים עם מעט תקשורת חוץ והרבה מאוד תקשורת לב. שיחות עומק בשטח על קפה ומנות קרב, וחיבור לבבות שכמעט ולא מתרחש (בגלוי) בשטח ההשמדה של השיח ברשתות. אי של לב טהור ומזוקק. בתוך זה התגלגלנו לדבר על טיולים בחוץ לארץ. " הרב. לא מאמין לך שאף פעם לא היית בחו"ל, אין לך מושג כמה אתה מפסיד " כך אמר אחד הקצינים. שקעתי בהרהורים מתנתק מן הדיון המתפתח על גואה ורכס האנאפורנה וחשבתי . בהנחה שיש היתר (גם אם מעט דחוק) לצאת לחו"ל לצורך טיול, אולי אני באמת מפסיד משהו גדול, חוויה של ניתוק, הסתכלות בפלאי הבריאה? אבל משהו בי לא מסוגל לחשוב כך על הארץ האהובה. יש כאן קשר אחר, שאינו יכול להיות מתואר רק במילים או אופן של פסיקה הלכתית. שבתי והעמקתי במחשבות על פרשת השבוע שבכיס מדי הב' שלי, וחשבתי על כמה רווח יש בדבקות באדמת הארץ הזו, וכמה שתודעת העומק של טוב הארץ צריכה להיחקק בי יותר. ** המרגלים באים אל הארץ בהסתכלות ריאלית