ארץ ה', מתוקה ותובעת

" טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד "    כי   "חָפֵץ בָּנוּ ה' " (במדבר, יד,ז)

השבוע הייתי במילואים. חמישה ימים עם מעט תקשורת חוץ והרבה מאוד תקשורת לב. שיחות עומק בשטח על קפה ומנות קרב, וחיבור לבבות שכמעט ולא מתרחש (בגלוי) בשטח ההשמדה  של השיח ברשתות. אי של לב טהור ומזוקק. 

בתוך זה התגלגלנו לדבר על טיולים בחוץ לארץ.  " הרב. לא מאמין לך שאף פעם לא היית בחו"ל, אין לך מושג כמה אתה מפסיד " כך אמר אחד הקצינים.  שקעתי בהרהורים מתנתק מן הדיון המתפתח על גואה ורכס האנאפורנה וחשבתי. בהנחה שיש היתר (גם אם מעט דחוק) לצאת לחו"ל לצורך טיול,  אולי אני באמת מפסיד משהו גדול, חוויה של ניתוק, הסתכלות בפלאי הבריאה?  אבל משהו בי לא מסוגל לחשוב כך על הארץ האהובה. יש כאן קשר אחר, שאינו יכול להיות מתואר רק במילים או אופן של פסיקה הלכתית. שבתי והעמקתי במחשבות על  פרשת השבוע שבכיס מדי הב' שלי, וחשבתי על כמה רווח יש בדבקות באדמת הארץ הזו, וכמה שתודעת העומק של טוב הארץ צריכה להיחקק בי יותר.

**

המרגלים באים אל הארץ בהסתכלות ריאלית מפוקחת. לפי הסתכלות זו, באמת ארץ ישראל היא ארץ קשה מאוד. ביצורים, ענקים, עמים מלאי כוח ועצמה צבאית מתפרצת. זו ארץ לא נורמלית, עד כדי כך שאפילו הגידולים בה מוזרים וגדולים.

ובתוך זה הם באים ומפרשים את המציאות בעיני הריאליה המפוקחת שהם מביאים איתם.

הסברים רבים נאמרו במפרשים לגבי חטאם המדויק של המרגלים והיקפו. 

אבל בעיניים של מילואמיניק תחת העץ שבהר הכרמל כחום היום, קראתי השבוע את הפרשה בצורה מיוחדת. 

הדבר שבולט לי יותר מכל היא העדר המבט המאמין ממבטם של עשרת המרגלים. הם באמת חיים 'למען בטחון ישראל'. לא רק זה הקיומי, הבסיסי והחומרי, אלא גם זה הרוחני. המציאות הניסית של אחרי מעמד הר סיני, מגרה מאוד. יושבים ולומדים תורה מפי משה אהרון והזקנים, אוכלים ממש אוכל מהשכינה, מן. כל זה זו מציאות אוטופית שנראית מגרה מאוד לעבדים שיצאו מעבדות נוראה של דורות בניסים גדולים, התגבשו לעם וקבלו תורה. נפלא. אבל כל זה מתגמד לעומת המגמה של הכל , רצון ה': להביא את העם הזה למציאות ממשית של חיי עם, במלכות מסודרת עם מקדש וסנהדרין, ובעיקר: בארץ ישראל.השיקול של טובה פרטית כזו או אחרת, והפחד מפני הבאות מתגמד לעומת הרצון הזה, לעומת ההקשבה שצריכה להיות למגמה המרוממת הזאת: רצון ה'. כך צריך לקרוא את זעקתם של יהושע וכלב, כאשר הכל מוסב לא על טובתה של הארץ אלא על טובתה מפני שהיא הארץ אשר בה חפץ ה' : 

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ...וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם." 

 וכך גם לאחר מכן, הסליחה האלוקית שמבוטאת באמירה  "סלחתי כדברך" מגיעה לא בגלל בקשת המחילה והסליחה אלא בגלל אמירת משה  שמא יאמרו הגויים שה' אינו יכול להוציא מהכח אל הפועל את מטרת העל הזו. 

ה' חפץ בארץ הזו, והארץ הזו אינה הארץ היפה בתבל או המיוחדת בתבל מפני יופיה החומרי וערכה הגיאולוגי או ההיסטורי. הארץ הזו מיוחדת מפני שכך רצון ה' שבה עם ישראל יכול להוציא מהכח אל הפועל את כוחותיו ושאיפות חייו בצורה מוחלטת, דווקא בארץ ישראל. כך גזרה החכמה האלוקית, וממילא כך גם אפשר לראות בהיסטוריה מתקופות בני ישראל: פריחת העם ותורה היא רק כשהוא חי חיים מלאים בארץ ישראל.

נכון הדבר, שארץ ישראל מעוררת איתה כוחות גדולים,פיזית ורוחנית. אסור לנו לפחד מגודל, מאיום של גבורה שמגיעה מתוך מפגש עם הארץ הזאת. 

ממילא, ההסברה של מתיקותה וטובתה של הארץ יכולה להיות מוסברת על ידי שמסבירים דברים טובים, באמת היא ארץ טובה ומתוקה ומלאת כל טוב, אבל כל הטוב הזה בא מפני שה' בחר בה, זה היסוד וממנו אי אפשר להתחמק. 

**

חזרתי מההרהורים והישרתי מבט אל הקצין האהוב: נכון שאולי אני לא יכול להקיף עכשיו את כל ההסברה, וזה מורכב מכדי שיחת קפה, אבל יש כאן משהו עמוק, מציאות אחרת, שלמות אחרת. עם ישראל קשור בארץ ישראל וקושר עצמו לתורת ישראל דווקא בארץ הזו שמאחדת מחברת אותנו, ואת כל העולם כולו.

"כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ"

אסיים בדברי הרב קוק זצ"ל, שהסוגיה נדונה רבות בכתביו:  (אורות הקודש, ב עמוד תכג.)

" אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. 
בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, 
מהשקפת העולם והחיים הישראליים,
 שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד.... 
ואין דרך להנצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים.... 
חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל.  "

שבת שלום!