אלופי העולם בליפול ולקום. כמו גדולים.

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

פרשתנו היא היחידה בתורה בה יש פסוקים מסומנים. בין שתי נונים הפוכות, נכתבו הפסוקים שהבאנו בכותרת ואותם אנחנו אומרים בכל הוצאת ספר תורה.

חכמינו נחלקים בגמרא (שבת קטז) לגבי הסיבה. לדעה אחת - הוא ספר בפני עצמו. לדעה שניה כדי לתת הפסקה בין תיאור קשה של בני ישראל  היוצאים מהר סיני במרוצה, ובורחים כמו 'תינוק הבורח מבית   הספר' לבין תיאור קשה עוד יותר, של בני ישראל נופלים לתלונות וקטנוניות. 

בעומק העניין, נראה  שהספר אחוד ומחובר ואינו שלושה ספרים שונים דווקא מפני שהתורה מבקשת ללמד אותנו דבר עמוק: לצאת לדרך פירושו של דבר לדעת שהיא קשה ומלאה בהתמודדות, נפילות ותקומות. 

דווקא בדרך הנפילה, העונש והתקומה אנחנו מגלים שעמנו מגלה את השליחות שלו בעולם בדיוק בדרך ההתמודדות עם הקשיים. תורה נתנה במדבר, והעם נבנה במסע מדברי ארוך שמביא אותנו אל הקצה ומגלה לנו שבאחרי הכל ולפני הכל. ה' שוכן בתוכנו, הארון, אשר נקרא דווקא בשם ה' (כוזרי) מגלה לנו שהשראת השכינה היא לא מעל אל החיים אלא דווקא בתוכם, על כל משבריהם.

ודווקא מעומק הידיעה הזו, אנחנו  מגלים איך דבר ה' נמצא גם בנפילה. 

 הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (שיחות לספר במדבר, סדרה ב), מלמד שנתינת הפסוק פה, באה לרמז לנו שהשכינה לא נמצאת דווקא בבית ה', אלא גם בדרך ואולי דווקא בדרך בבחינת "עמו אנכי בצרה. ולכן, בעומק אין כלל נפילה. זו נו"ן הפוכה, כי הכל מתהפך לטובה ובידיעה של הנפילה אני מגלה שדבר ה' מתברר. 

עניין זה מתברר עוד יותר לעומק בתורת אביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: שמבאר, שמדתו של מלך המשיח היא זו שמגלה שמכל הנפילות והמסעות זורח אור חדש, עצמי יותר, בהיר יותר ואיתן יותר  (הגדה של פסח, עמוד רעה)

והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל ועל ידם כל העולם באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י לה) שנכתב באמצע, בין פורענות לפורענות (שבת קטז ע"א), אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק "ויסעו מהר ד'" (במדבר י לג), ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר...

יוצאת לי מכאן הבנה מופלאה. ספר במדבר נקרא גם 'ספר הדרך'. והפרשה הזו, שמחלקת את הספר נמצאת כאן  כדי לתת פשר וסיבה לכל מה שאני עתיד לקרוא. עד עכשיו ספר במדבר היה נראה מממש אוטופי. בתחילת הפרשה בני ישראל מסודרים בסדר מופתי, ומתחילת הספר העם נראה כמוכן לגמרי לקראת כניסה אל הארץ. 

ופתאום, אנו עתידים לפגוש את כל השבר והכאב, הנפילה ומשברי האמון. 

וכל זה מאת ה', לדעת שבעומק העומקים ה' שוכן אתנו, בקרבנו ומוליך עמו במדבר, כי לעולם חסדו. 

שבת שלום